הרגע הקשה ביותר בחלום הינו היקיצה-איתמר גריילסאמר

The most difficult time in a dream is waking up.

Itamar Greilsammer

בימים האחרונים החלומות שלי הופכים למאוכלסים יותר ויותר במיני התרחשויות שקשורות כסבך פראי בחיי עצמם. הם מלאים ברמזים, בכאבים מרומזים, בגילויים שהתודעה שלי מדחיקה ושמה עליהם מסכות כדי להגן עליי או להתקיף אותי.

מה שמפחיד בזה הוא שהרגע של ההתעוררות הופך לפחות ופחות בהיר ומופרד, בין החלום לחיים עצמם, בגלל הקשר הער שבין החלומות שאני עושה למציאות.

כמו כן, לא מדובר בסיוטים ׳פרופר׳, אלא בחלומות בעלי מימד פסיכולוגי מאד ברור שמנסים לתמוך בפעולותיי ביומיום ולהסביר אותן, ולפוצץ בועות של פחדים נוראיים, במציאות המדומה של השינה במקום שהם יתגלו ביקיצה ובמצב תודעתי מפוקח.

הנה למשל אני רואה את אחד מאחיי, שמנוגד אליי בהרבה מדעותיו ותחושותיו על החיים, כשהוא מגיע לסימפוזיון משפחתי ומעמיד אותי למשפט, סביב שולחן-ארוחה בו כולנו ישובים יחד.

כל המשפחה המורחבת, כולל דודים ובני דודים שאינני בקשר איתם בחיים נמצאים סביב השולחן הזה, ובעיקר הוריי, כמלכים. גם אחיי האחרים נמצאים לידם ומביטים בי ובאחי המאשים.

ואותו האח שמנוגד אליי מקלל אותי, בקללות מחושבות שיש בהן טענות קשות כלפיי ושהלב קשה לו לשאת אותן.

ובסופו של הסימפוזיון הזה, כשכולם כבר התפזרו, אני ניגש לאחיי האחרים, אלה שבדרך כלל קרובים אליי ושעימם אני מיודד, ומתלוננן בפניהם ובפני הוריי שיגנו עליי- כפי שקורה לעיתים בחיים עצמם- אך הם מסרבים, כאילו ואני זה שטועה הפעם. וזה מה שמכאיב לי יותר מכל.

וכל המשפחה המורחבת הזאת נוסעת לאנשהו אחרי ארוחת-המשפט, למקום מרוחק בעולם ואני מסרב להצטרף אליהם בגלל ההשפלה של ״המשפט״.

ולבסוף, אני משנה את דעתי ומנסה להצטרף גם כן למסע אליו משפחתי נסעה, כי בבדידותי אינני יכול להישאר- - -

ואז אני מתעורר.

כל גופי ספוג ברגש נוראי, בתחושה קשה שקשורה למוות ולכאב עמוק שלא חוויתי קודם לכן

וברגעים הראשונים של החיים עצמם, של המציאות, הכל עדין שם, בחלום הנורא: החיים עדין מלאים במרירות של הסיוט, של החלום הזה שהעמיד אותי על טעות שבחיים האמיתיים אני דווקא חושב כי אין היא טעות, וכי אני זה שהצדק עימו.

ואני מאלץ את עצמי לקום, לגרש מעליי את החלום, אני מדדה לעבר המטבח שלמטה, לעבר הקפה, כדי שדווקא המשקה המר הזה שאני מוהל בחלב ובסוכר מרובים שהקצפתי במכונה, יוכיחו לי שכל זה היה רק ברובד הפסיכולוגי של התודעה, שבחיי אני אני, אני צודק, אני הולך בדרך ישרה, ולא בדרך החלום - - - -

וכשהוריי יורדים כעבור כמה דקות ומברכים אותי בברכת בוקר טוב עם חיוך, ספל קפה בידיי, מנשקים ומחבקים אותי, אני מרגיש שוב מאושר, במלוא מובן המילה, ואני מרגיש שוב שמצאתי את החיבור הזה להוריי שכה חשקתי בו במהלך הסיוט שעבר עליי.

The most difficult time in a dream is waking up.

Itamar Greilsammer

These last days my dreams have been more and more inhabited by events wildly entangled with my real life. They are filled with innuendos, insinuated pains, and revelations that my conscience represses and veils to protect me or to hurt me.

What is scary in this, is that the moment when I wake up becomes less and less clear and separated from the dream, because of the vivid connection between my dreams and the reality.

Also, these are not nightmares really, but rather dreams with a very clear psychological dimension,  which tries to support my dailies activities and to understand them, and also to burst bubbles of terrible fear in the imaginary reality of my sleep rather than they’d be revealed when I’ll wake up and in a state of awaken consciousness.

Here, for example, I see one of my brothers, who is against my opinions and my feelings about life, arriving to a familial symposium and putting me on trial, at a meal to which everybody is attending.

Around the table are sitting all the members of my extended family, including the uncles and cousins with whom I scarcely have any contact, and mainly, my parents who are sitting like king and queen. Also, my other brothers are by their side, observing me and my accusing brother.

And this brother, my opponent, curses me with thoughtful curses that hold harsh arguments against me and that are painful for me to bear.

And at the end of the symposium, when everybody already dispersed, I walk up to my other brothers, those who usually are close to me and with whom I am friendly, and I complain to them and to my parents, I ask them to defend me - as it happens sometimes in real life -, however they refuse, as if I am wrong, this time. And this is what hurts me the most.

And all this extended family travels somewhere after this meal-trial, to a faraway place to which I refuse to go with them due to the humiliation of this « trial ».

And at the end I try to join my family in their travel, because I can’t stay in my solitude - - -

And then, I wake up.

My whole body is permeated with a terrible feeling, with a difficult sensation of death and deep pain that I haven’t experienced before.

And at the first moments of life, of existence, everything is there still, in the terrible dream : life is still filled with the bitterness of the nightmare, of this dream who judged me for a mistake that  in real life, in fact, I think I am not wrong, indeed, I think I am right.

And I compel myself to stand up, to remove this dream from me, I stumble to the downstairs kitchen, to the coffee, this ironically bitter drink, that I sap with plenty of machine frothed milk and sugar, will convince me that all this was only in the psychological level of the consciousness, that in real life, I am I, I am the one who is right, I walk on the right path, and not on the path of the dream——

And when after a few minutes, my parents come downstairs and great me with good mornings with a smile, my cup of coffee is next to me. I am hugged and kissed, I feel happy again, in the full meaning of the word, I feel again that I found this connection with my parents, that which I desired in this terrible nightmare.